רש"ש על פסחים ס״ב

1 תד"ה כי. ומותר לצאת באחר. כצ"ל:

2 תוס' ד"ה ערל. דוקא בחגיגה שתלוי בביאה כו'. עיין לקמן פ תד"ה אתה:

3 בא"ד טמא איך משלח קרבנות והא בעי סמיכה. ולי גם כן קשה דלעיל נט מוכח דבקדשים הנאכלים לבעלים כגון שלמים ותודה איכא מ"ע שיאכלו הם דוקא ולזה לא יועיל תירוץ ר"י דמיירי בבכור ומעשר ולמ"ל אלא בעופות דאין בהם אכילה לבעלים ולא סמיכה ולשון הגמרא דאילו בכה"ז כו'. ואילו בפסח כו'. אינו סובל זה:

4 תוס' ד"ה אילימא. עיין כה"ד ולע"ד נל"פ עפ"י מש"כ בעצמם לקמן עח בד"ה הא דט"ב מדאורייתא הציץ מרצה אף ביחיד לכתחלה לזרוק הדם עליו והחילוק בין יחיד לציבור הוא בטומאת הגוף ולפ"ז דברי הש"ס הכא מאירין אי בט"ב היכא הותרה ר"ל מכלל איסור דהא גם ביחיד שרי ולהכי שפיר משני בהואב"א בטומאת פסח דשם אף בט"ב חילוק בין יחיד לצבור וק"ל שפיר הותר מכללו:

5 תוס' ד"ה לימא. עיין מהרש"א שכתב שדוחק לומר דלוקה דאר"ח גבי האופה מיו"ט לחול מדרבנן קאמר ותמיהני דהרי מוכח להדיא שם בא"ע דמדאורייתא קאמר מדא"ל רבה משום ע"ת שרינן איסור דאורייתא וכן ומשום הפסד ממונו שרינן א"ד ור"ח מקשה לרבה שם מיש חורש כו'. ואי לאו דאורייתא קאמר לדידיה נמי תקשי:

6 תוס' ד"ה פסולו. כדלעיל. הוא בדף סא ותמיהני על פירוש הרמב"ם שחשבם בתרתי דלא כרבא ור"א ועוד תימה שהשמיט טעם דישנו בד"ע. ודע דבטעם האחרון כתב כי של"ש נוהג בכה"ק וזאת היא מיוחדת בפסח ומשמע שכן היתה גירסתו בגמרא וכתמיהת התוספות: